לפניכם בלוג שנכתב כבר ב-2017 על ידי המורה (והיום חוקר ומרצה), קארל הנדריק. הבלוג "5 דברים שהלוואי שהייתי יודע כשהתחלתי ללמד", השפיע על רבים וצבר פופולריות רבה לאורך השנים בקרב המורות והמורים של קהילת ResearchED ומעבר לה. בבלוג שלו הנדריק מתמודד באופן ביקורתי עם כמה רעיונות מאוד נפוצים במערכות חינוך (הבריטית במקרה שלו, אבל הרעיונות, אותם רעיונות) ומראה איך לעיתים קרובות ממצאים אודות למידה טובה "הולכים לאיבוד בתרגום" בין התיאוריה לפרקטיקה. בפועל, הוא קורא לנו, נשות ואנשי החינוך, להבין על מה מבוססים הרעיונות שמנסים "לשווק" לנו: להכיר את העובדות, לחשוב באופן ביקורתי, וחשוב מכל - ליישם באופן משמעותי, כי הזמן שלנו ושל התלמידות/ים, יקר ולבחירות של כולנו יש השפעה.
ד"ר קארל הנדריק, היה מורה לאנגלית בתיכונים באנגליה במשך שנים, והוא אחד הקולות המעניינים, הבועטים והביקורתיים, מראשוני החברים בקהילת ResearchED הבריטית. כיום הוא דוקטור לחינוך וממשיך להיות קול חשוב ומשפיע שמגשר ומחבר בין מחקר במדעי הלמידה לבין חינוך והוראה. הוא מלמד, מרצה ומפרסם ספרים בנושא.
הבלוג המקורי זמין לקריאה כאן, ולפניכם סיכום בעברית של הרעיונות החשובים, והפניות למאמרים הרלוונטיים.
תסכימו או אולי לא תסכימו איתו - הטענות מבוססות ומעוררות מחשבה וזהו שיח ששווה להיות חלק ממנו!
אנחנו יודעים שיש קורלציה בין הדרך שבה אנו תופסים את יכולתנו ובין ההישגים שלנו בפועל ונוטים לחשוב שתפיסה חיובית מובילה להישגים. אך מסתבר שהקשר הסיבתי חזק יותר דווקא בכיוון השני: הישגים משפרים את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו (1). ולכן אם אנחנו רוצים לשפר מוטיבציה בקרב תלמידות ותלמידים, עדיף לעזור להם לשפר את ההישגים שלהם במקום להתמקד בניסיון להשפיע עליהם מבחינה פסיכולוגית.
שיחות מוטיבציה וציטוטים מעוררי השראה על הקירות עלולים להיות בזבוז זמן ואף להעביר מסרים מבלבלים בנוגע ל"איך נראית הצלחה". הנדריק משתף שמנסיונו האישי, מה שעובד זה פשוט ללמד את התלמידות/ים כיצד לכתוב את חלק המבוא בחיבור שלהם באמצעות הנחיה מדויקת, דירוג נכון של התהליך, משוב וקבלת חיזוקים על השקעה והצלחה בסוף הדרך. הדרך הזאת מניסיונו יעילה בהרה בשיפור הביטחון שלהם לעומת שיתוף בהרצאת TED על כמה כל אחד מהם יחיד ומיוחד.
הנדריק מספר על הרצאה ששמע בנושא תצפיות בכיתה "שהפילה לו את האסימון" לגבי קשר בין מה שרואים בכיתה ומה שקורה באמת בראש של התלמידים והתלמידות. כשאנחנו מבצעים תצפית בכיתה אנחנו נוטים לחפש התנהגויות שרומזות על מעורבות בלמידה, כמו למשל תלמידים שכותבים או מקבלים משוב מהמורה, שהידע הרלוונטי לשיעור "עובר", או כאשר מתקבלות תשובות נכונות לשאלות. אבל, כפי שכבר הסברנו בבלוג שלנו בנושא מעורבות, מראה עיניים יכול להטעות, ומעורבות התנהגותית נראית לעין (כמו הדוגמאות שלעיל) לא בהכרח מעידה על למידה טובה. לפי מחקר שנערך בכיתות (2) מעורבות חיובית המעידה על למידה מתרחשת כאשר התלמידות/ים מרגישים בנוח עם התוכן הנלמד ולמעשה כבר יודעים 40-50 אחוזים ממנו. כלומר, יש יתרון במשימות אשר מעודדות עיבוד ידע שכבר נלמד מאשר אלו אשר מעודדות גילוי והתמודדות עם הלא ידוע. המסקנה היא שאנחנו צריכים קודם כל לחשוב על מה באמת לומדים ואיך (מעורבות קוגניטיבית בלמידה) ורק אחר כך על סוג הפעילות שניתן למדוד או לצפות בה (מעורבות התנהגותית).
הנקודה הזאת כואבת מאוד בקרב המורות והמורים הבריטיים אשר מתמודדים לעיתים קרובות עם דרישות לכתוב הערות וציונים במחברות של התלמידים וגם נמדדים לפי זה, וזאת בניסיון להבטיח מדד ללמידה טובה. אבל אפשר ללמוד כאן משהו גם אם הפרקטיקה הזאת פחות נפוצה בקרבנו באופן הזה. לטענתו ההנחה שאם המורה כותבת הערות במחברת אז התלמידה קיבלה משוב, היא הנחה שגויה. למרבה הצער, יש דרכים רבות לתת משוב כתוב שאינו מסיע ואף יכול להזיק. בדומה לנקודה הקודמת, גם פה הוא מבחין בין ההתנהגות של המורה שאותה ניתן למדוד לבין התרומה האמיתית שלה ללמידה. זה יכול להיות כתיבת הערות במחברת או כתיבת הערות למשימות ועבודות שהוגשו. האבחנה הזאת חשובה משום שאם אנחנו מדגישים את מה שניתן למדוד במקום את מה שקורה בפועל (וקשה יותר למדוד), אנחנו עלולים להשקיע זמן ומשאבים רבים בדברים הלא נכונים. אז איך נותנים משוב טוב שמשפיע? על כך בנקודה הבאה:
רעיון חשוב ומבוסס מחקר נוסף שלעיתים קרובות "הולך לאיבוד" בתרגום מתיאוריה לפרקטיקה - הוא הערכה לשם למידה (Assessment For Learning): הרעיון הוא שפעילות של הבחנות על ידע שנלמד צריכה להתבצע למען הלמידה וכחלק מהתהליך, ולא למען היכולת להעריך או למדוד אם התבצעה למידה(3). חלק משמעותי ממה שעושה את התהליך הזה לאפקטיבי הוא ההזדמנות של המורות לתת משוב לתלמידים בכל פעם שהם מתרגלים את הידע. משוב משמעותי הוא כזה שמפעיל את הלומדות והלומדים ונותן להם משהו לעבוד עליו ולהשתפר בו.
דילן ויליאם, מורה ומומחה עולמי בתחום המשוב וגם אבי רעיון ההוראה לשם הלמידה (ASL), מדגיש בפרסומיו הרבים את החשיבות הרבה של משוב מהסוג המפעיל - כזה שנותן ללומדים משימה ממוקדת לביצוע (תיקון, הערכה עצמית, חיפוש התשובה הנכונה וכו') - וסקרנו את חלק מהעצות שלו בבלוג הזה, וגם פה.
כל זה ברמת האידאל, בפועל ויליאם מספר שמורים רבים מעריכים, בצדק, שהלומדים משקיעים פחות זמן בקריאת המשוב ממה שהם משקיעים בכתיבתו - והמטרה לשמה הכל נועד מתפספסת. קרה לכם שכתבתם משוב שאף אחד לא קרא או שהרגשתם שההשקעה שלכם לא השתלמה? על זה בדיוק מדובר.
יש כאן רעיון פדגוגי מהחשובים ומהמבוססים ביותר, אבל כשהוא מתבצע באופן שטחי הוא עלול להפוך למעין מערכת אוטומטית שבה התלמידים משננים והמורים נותנים נותנים ציונים. אז אילו פרקטיקות יכולות לשנות את התמונה?
באופן אינטואיטיבי ברור לנו שעל מנת לרכוש מיומנות מסוימת עלינו לתרגל הרבה עד להשגתה. אבל התפיסה הזאת לא בהכרח נכונה או מדויקת. המחקר אודות תרגול מכוון (Deliberate practice) מראה שהדרך לרכוש מיומנויות מכל סוג היא לפרק את המיומנות הרצויה למרכיביה, ואז לתרגל כל תת-מיומנות בנפרד ובאופן ממוקד כדי להשיג תת-מטרה ברורה. וזאת במקום גישה אינטואיטיבית שמנסה "לשפר" את המיומנות באופן ערטילאי. אימון מהסוג הזה הוא ה"סוד השמור" של מאמנים מקצועיים בתחומי הספורט והמוסיקה: שחקני כדורסל מקצוענים, למשל, מתאמנים על כל רכיב ביכולת שלהם בנפרד, הרבה לפני שהם באים "להופיע" במשחק וירטואוזי. דייזי כריסטודולו מסבירה בספרה (4) שאותו הדבר נכון גם כשתלמידים רוכשים את מיומנות הקריאה, השיעורים כוללים, למשל, תרגול של הקשר בין כל אות והצליל שלה ולא רק קריאה בספר. וכשתלמידות רוכשות מיומנות לפתרון בעיות מתמטיות, השיעורים כוללים, למשל, תרגול של לוח הכפל ולא רק פתרון בעיות אותנטיות. הספרות אודות תרגול מכוון מדגישה עבור מורות ומורים את הצורך להכיר היטב לא רק את המטרה אלא גם את כל השלבים בדרך לשם, גם אם הם נראים שונים מאוד ממנה.
חשבו למשל על "חשיבה ביקורתית" - אין עוררין על כך שזו מיומנות כללית חשובה שחיוני לפתח בקרב לומדים ולומדות. אבל הרעיון החשוב הוא שאי אפשר ללמוד חשיבה ביקורתית ללא הקשר ספציפי, ואין לנו דרך ללמד "מיומנויות חשיבה" באופן ככלי שלא במסגרת שיעור ספרות, היסטוריה או מתמטיקה.
למשל, בדוגמה שנותן החוקר פרופ' דניאל ווילינגהאם במאמרו (5): גם אם נזכיר לתלמידים "להתבונן בבעיה ממספר נקודות מבט שונות" (זו המיומנות) הם לא יוכלו לעשות זאת אם במידה והם לא יודעים דבר אודות נקודות המבט הללו במקצוע שאותו הם לומדים. משתמע ש"חשיבה ביקורתית" היא לא מיומנות כללית, אלא היא חייבת להלמד בכל פעם בהקשר מסויים אחר.
הנקודה הזאת חשובה למגוון מיומנויות שאנו שואפים אליהם במערכות חינוכיות כמו "מיומנויות המאה ה-21" (חשיבה ביקורתית, יצירתיות, פתרון בעיות ואחרות) - אין טעם להכשיר אליהם באופן גנרי, כמו שאולי היינו רוצים לעשות ומקווים בסתר הלב שזה אפשרי. המחקר מראה שהדרך הנכונה לעשות זאת היא פיתוח הדרגתי ומוקפד של מיומנויות בתוך תחומי תוכן ובהקשרים רלוונטיים.
פרופ' אריקסון, מומחה לתחום האימון המכוון שהזכרנו לעיל מסביר שאין כזה דבר זה לתפיסתו, "מיומנות גנרית", לדוגמה:
אנחנו לא מאמנים את ה"זיכרון" אלא את יכולות ייחודיות לזכור מילים או פרצופים או כל דבר אחר.
אנחנו לא מתאמנים כדי להיות "ספורטאי" אלא להיות "כדורסלן" או "אצנית מרתון" או "שחיינית".
אנחנו לא מתאמנים כדי להיות "רופאה" אלא "כירורגית", "אונקולוג" או "פנימאית" - ואפילו הדוגמאות הללו אינן ספציפיות דיין.
המסקנה היא שכמי שתפקידם הוא לפתח מיומנויות חשובות בקרב לומדים ולומדות שמצאים בנקודות שונות לאורך המסלול עליינו לסמן את המטרה, אבל להשקיע את המאמץ בדרך לשם, שכוללת תחנות מדורגות שנראות ומרגישות שונה מאוד מהתוצאה הסופית.
להלן פרסום מעניין של משרד המדען הראשי במשרד החינוך, משנת 2010 שעולה בקנה אחד עם המסקנות הללו:
לסיכום, הנדריק מאיר לנו נקודות שבהם יש ממצאי מחקר משמעותיים מצד אחד, אבל פער משמעותי בין הרעיון ובין היישום הנפוץ בפועל. לעיתים משום שהרעיון לא מוכר ולא מסתדר עם תפיסות אינטואיטיביות שלנו, ולעיתים משום שהרעיון דווקא מוכר אבל מיושם באופן שטחי שחוטא לכוונה המקורית. בכל אחד מהמקרים הללו, מקצועיות של מורות ומורים מתבטאת בהיכרות עם הממצאים, עם החלופות השונות ליישום בפועל, ועם ההשלכות שלהם על עד כמה הן מועילות - כלומר עד כמה הזמן שהמורות והמורים הלומדות והלומדים משקיעים, משתלם.
מקורות:
This is a translated summary of the blog post “ Five Things I Wish I Knew When I Started Teaching” by Carl Handrick.
Accessed September 2024: https://carlhendrick.com/2017/05/06/five-things-i-wish-i-knew-when-i-started-teaching/